אני חוזר לכתוב על ההתמקדות כפי שאני חווה אותה, ומה היא מביאה לחיים שלי. אני מרגיש כבר יותר בשל עם הקשר הזה, שהתחיל מהתאהבות ותחושה

יש רגע כזה שבו יש הרגשה שזה אפשרי. זה מרגיש כמו משהו חדש, משהו שעוד לא קרה, בטח בחיים הבוגרים. גם כשזה קורה זה לא

בתקופה האחרונה אני פוגש את כל השדים. זה קורה כי אני רוצה לגדול, ואני מעז לעשות את זה. והאמת, שהם בכלל לא שדים. הם ילדים

בא לי לדבר קצת על כעס. אולי זה כי הרבה אנשים כועסים בשבוע האחרון, אבל גם כי זה נושא שמקבל יותר מקום אצלי לאחרונה. תמיד

המאסטר לא מדבר, הוא פועל. כשעבודתו הסתיימה אנשים אומרים, "מדהים, עשינו את הכל בכוחות עצמנו"   המשפט הנפלא הזה מהטאו טה צ'ינג נותן לי מלא

אף אחד לא סיפר לנו את זה, אבל הגוף שלנו מכיל את התשובות לכל השאלות המהותיות שלנו. את התרופה לכל הכאבים שלנו. את המשמעות שאותה

אני נכנס לסשן התמקדות אחרי שעה של התרוצצות, ובעשר דקות הראשונות כשהמלווה שלי מכניסה אותי לגוף בהדרגה, אני מרגיש שאין סיכוי שאוכל להיכנס לעומק של

גם בעולמות של הטיפול ההוליסטי, הרבה פעמים משתחזרת אותה צורת חשיבה של הרפואה המערבית. הגוף עושה לי בעיות, שמפריעות, מכאיבות, מציקות לי, ואני אשמח להיפטר

באחד מהטיפולים בקליניקה לאחרונה המטופלת שיתפה חוויות ותחושות ואני הקשבתי. מעין הקשבה כזאת שאני לומד לפתח יותר ויותר. הקשבה מלאה שלא ממהרת לדעת, לאבחן ולהחליט