ילדים פנימיים

בתקופה האחרונה אני פוגש את כל השדים.

זה קורה כי אני רוצה לגדול, ואני מעז לעשות את זה.

והאמת, שהם בכלל לא שדים.

הם ילדים אבודים.

ילדים שננטשו.

 

והם הילדים שלי.

 

אני זה שנטשתי אותם בראש ובראשונה.

מה יכולתי לעשות?

זה היה כואב מידי, מפחיד מידי, בלתי ידוע מידי.

 

איך אני יודע את זה?

האמת שגם אני לא מאמין שזה קורה, אבל כשעושים עבודה רגשית עמוקה, גם בטיפול כמובן, וגם במסגרות אחרות, ומתמידים בזה, השכבות פשוט מתקלפות ומגיעים למקור.

המקור יכול להיות בכל תקופה בחיים, והרבה פעמים המקור הוא ממש ההתחלה, ואולי אפילו השהות ברחם, שאליה מצטרפים שלל חוויות החיים.

והמקור הוא זה שמשפיע על איך שהדברים נחווים עכשיו.

אפשר אולי להגיד שהמקור הוא טראומה, אבל הוא יכול גם להיות פשוט איזה דפוס עדין יותר או אמונה שהופנמה.

 

הרבה אנשים יכולים לשאול, מה העבודה הזאת לכם?

לא בקטע של הרשע מהאגדה, שהוא לא באמת רשע,

אלא פשוט למה לי לחפור שם?

 

אני משום מה אף פעם לא שואל את השאלה הזאת.

בשבילי זהו מסע החיים. 

זה הסיפור המרכזי.

 

לי זה ברור גם, שאם לא אתפתח בפנים, לא אוכל להתפתח בחוץ.

אבל, אני לא עושה את כל הדבר כדי להתפתח בחוץ, אלא זאת פשוט התנועה שלי, והיא קורית, ואיתה מגיעים הילדים הפנימיים.

 

ילדים פנימיים נוכחים בנו כל הזמן. 

זה לא שהם רק חוויות קשות או כואבות או מציפות.

אבל הילדים שאני פוגש לאחרונה הם הטראומתיים שבהם.

אלה שנתקעו בזמן עבר, ויש להם סיבות טובות.

הם כאילו נעצרו על חוויה מסויימת, וכמו הקפיאו אותה בתודעה.

הם נעצרו על תובנה או אמונה מסויימת, בד"כ אחת שהיא מאוד לא תומכת חיים נקרא לזה. היא אולי תומכת שרידות, אבל לא כ"כ תומכת חיים.

 

ויותר ויותר אני מבין, דרך החוויה העמוקה שלי, שכל מה שצריך זה להיות איתם.

אין פה שום דבר שצריך להבין, אין פה שום דבר שצריך לשנות, מלבד את היחס אליהם.

אין שום דבר שאני מפספס, או שתוקע אותי, מלבד עוד ועוד קבלה, הכלה, אהבה, מגע, עם הילדים האלה, ועם הקושי שלהם.

 

וכל שבוע בזמן האחרון, אני לרגע לא בטוח שבטוח לי, אני לרגע שוב חושב כמו פעם, שמחשבה כלשהי היא מיותרת, או שאני נתקע על דברים, או שזה לא יצליח, או שלא יאהבו אותי.

או שלא אפגוש מישהי שתאהב אותי באמת.

 

ואז, אחרי יום, או כמה ימים, או כמה שעות, בד"כ אחרי סשן התמקדות,

אני רואה את התמונה המלאה.

עוד עדינות,

עוד פגיעות,

עוד נזקקות,

עוד כאב,

עוד חשש,

עוד אי ידיעה,

עוד רצון אמיתי בקשר,

עושים את הדרך הביתה.

לתוך הדבר הזה שהוא אני.

 

אני מקבל אותם ללא תנאים.

אני מקבל את עצמי ללא תנאים.

אני מקבל את החיים ללא תנאים.

 

פתאום נכנסת נשימה,

מגיעה הקלה,

קורית התרחבות.

 

 

ואז אני יודע שעוד ילד מתוק שלי,

שב הביתה.

והפעם אני איתו,

והוא מוגן ובטוח.