כשהייתי בכיתה י' נסעתי למשלחת לקנדה עם כל מיני חבר'ה מהשומרון.
היתה שם איזו בחורה אחת שמצאה חן בעיני.
רק כדי לתת קצת רקע, אספר שמכיתה ז' עד ט' למדתי רק עם בנים, והלו"ז כבר נהיה ארוך וכבד, עם הרבה שעות גמרא והרבה רבנים, שהיו המורים בבי"ס.
ומכיתה י' עד תחילת יב' שעזבתי את הדת, למדתי בישיבה תיכונית עם פנימייה באפרת בגוש עציון.
כמובן רק בנים, הרבה רבנים, וכמה מורות בודדות, מבוגרות.
אז ההיא מהמשלחת לקנדה, מצאה חן בעיני.
גם נמשכתי אליה, וגם היה לה וייב טוב.
באותן תקופות, ותכלס גם הרבה אחרי, היה לי קשה מאוד עד בלתי אפשרי, להביע רצון או עניין כזה בפני מישהי. להראות לה שאני רוצה.
העובדה שבמשך שנים חייתי ותיקשרתי כמעט רק עם בנים, כמובן תרמה לזה, אבל היא לא המקור של זה.
נחזור לזה בהמשך…
בכל אופן, כנראה שהצלחתי ונוצר בינינו חיבור, עוד בימים שהיינו בקנדה.
אני אפילו זוכר נסיעה שם באוטובוס, שעוד הייתי בטוח שזה לא הולך לקרות בינינו, וממש בכיתי שם עם השיר שנינו שווים של אביב גפן באוזניות.
כולי חמוד כזה, נלחץ לחלון שלא יראו.
לא רע לבחור ישיבה😊
כשחזרנו לארץ נפגשנו פעם או פעמיים, אני לא ממש זוכר.
אני גם לא זוכר מה הרגשתי, או על מה חשבתי, או אם התנשקנו. אין לי מושג.
הזיכרון היחיד שיש לי הוא כזה:
אני והחבר'ה שלי בישיבה מקשיבים להודעה קולית שהיא שלחה.
זה היה בשנת תשעים ושמונה, עת מכשירי הנוקיות עם הסנייק האגדי התחילו להתפשט בארץ.
בהודעה שהיא השאירה ושכולנו קצת השתעשענו ממנה, היא מנסה להבין לאן נעלמתי, ולמה, ומה קורה.
תכלס לגיטימי מבחינתה לגמרי לרצות לדעת.
למה נעלמתי.
גם אני, בהתבוננות אחורה שואל את אותה שאלה.
כיום יש לי גם תשובות.
התהליכים שאני עובר מביאים איתם הרבה מאוד ידע ותובנות וחיבורים וזכרונות, וחלק מהתהליך הוא גם להבין מאיפה באתי.
אולי כדי להבין לאן אני הולך.
ואולי כדי להבין למה אני הולך לאן שאני הולך.
וגם ,למה אני לא מצליח ללכת לאן שאני רוצה ללכת.
כל המפגשים המשמעותיים שהיו לי עם נשים מקבלים בתקופה האחרונה הרבה בהירות, ואני מתחיל להבין אילו כוחות פעלו שם בתוכי אז.
ומאיפה הם מגיעים.
ואם ללכת ישר לעיקר של מה שקרה שם בכיתה י', אז לחוש משיכה למישהי זה יופי, ולגרום לזה לקרות זה ממש יופי.
ואז משהו מתחיל.
והמשהו הזה, עוד לפני שהוא בכלל מתחיל לקבל צורה, כבר נגע לי במקומות עמוקים שכמו צועקים, בלי שאף אחד ישמע, "כאב כאב", "יש שם אפשרות לכאב", "יש שם זיכרון של כאב".
הקולות הללו, בטח בכיתה י' הם בלתי נראים ובלתי נשמעים.
יש בעיקר התנהגות, אקטינג אאוט קוראים לזה לפעמים. שמישהו מתנהג באופן לא מודע.
בד"כ זה מתייחס להתנהגויות שהן לא צפויות, או לא קשורות כביכול.
אז אני, רגע אחרי שהראיתי לה שאני בעניין, כי באמת הייתי בעניין, פשוט נעלמתי. וזהו. זה נגמר. מהר. מידי.
באמת שחבל לי, אפילו היום כשאני נזכר בזה אני מתבאס.
שלא חוויתי. שלא ננגעתי. שלא אפשרתי לעצמי להרגיש את זה.
להרגיש אותי עם זה.
הכאב הזה, העמוק, יכול לקחת אותנו גם להימנעות, כמו בסיפור הזה, וגם להיצמדות או השתוקקות א לה חרדת נטישה.
אבל זה בעצם אותו הכאב, עם מנגנונים שונים של התנהגות וחוויה.
זה תלוי בכלמיני דברים.
היום אני מתבונן בכאב הזה, הראשוני, שניהל לי את החיים, אגב בעוד הרבה אספקטים, ומתחיל לייצר איתו דיאלוג. מפגש.
אני חוקר אותו ותוהה על קנקנו, ועל המשמעויות שלו בחיים שלי.
וגם על המתנות שהוא מביא.
והוא מביא מתנות.
אם רק יודעים לקבל אותן.
אולי זה לא כזה פשוט וזה לאו דוקא כזה ציורי כמו שזה נשמע, אבל זה אפשרי.
