יש בי מקום, שהצורך שלו באהבה והכרה, גורם לו ממש להתאמץ בכל דבר שהוא עושה.
הכל נמדד ונשפט מתוך איזה תו תקן של איכות, של דיוק, של מושלמות.
לאורך השנים, כל משימה שהייתי צריך לעשות היתה נעשית בקפידה יתירה, זה תמיד היה מנגנון אוטומטי, ועד לא מזמן לא ממש שמתי לב אליו.
אני די בטוח שהמקום הזה בי, "התכונה" הזאת, היתה איתי עוד מאז שהייתי ילד.
אני זוכר שהייתי מנקה את הפאב של סבא שלי כבר מגיל שש בערך, ומגיע לכל פינה, לכל חתיכת אבק, אין מקום שלא היה מקבל תשומת לב, אין מקום לטעויות.
סבא שלי היה משלם לי אז חמש עשרה שקל לשעה והוא תמיד היה מתגאה בי ומבסוט על העבודה הבלתי מתפשרת שעשיתי.
וגם אני הייתי מבסוט, שקיבלתי הכרה, שאמרו לי שאני טוב, והמקום הזה, שגם מבין דברים די מהר, ראה שמאמץ ודיוק מביאים לתוצאה מושלמת, שמביאים להכרה ואהבה.
וכל המהלך הדי פשוט ואפילו חמוד הזה, הופנם באופן טוטאלי ונהיה איך שאני מתנהג ופועל בעולם, ואף פעם אי אפשר היה לעשות דברים במה שנקרא "בינוניות", שזו גם מילה שמי שהמציא אותה, או לפחות אימץ אותה בשמחה שיפוטית, זה בדיוק אותו מקום שרוצה להיות מוצלח.
וזה ממש בסדר לרצות להיות מוצלח ולקבל הכרה, השאלה מה עוד יש שם בפנים, וכמה אפשר גם ליהנות מהדבר שעושים, או האם אפשר להתייחס לדברים באופן שונה, יעני שחלק חשובים יותר וחלק פחות, במקום שהכל יהיה כ"כ חשוב וקריטי.
והאם האישור מבחוץ, ההכרה, הטפיחה על השכם, הם הדברים היחידים שמרימים לי, או שאפשר גם להעריך את עצמי מתוך מקום פנימי, ללא צורך קיומי בדמות חיצונית שמאשרת.
כי לי, עם השנים, התפתח מנגנון דחייה של דברים, כאלה שלא היו לי ברורים מספיק או שלא ידעתי בוודאות שהם יצליחו לי.
דחיתי, באופן טכני, דברים ופעולות, כדי שהם לא ידחו אותי, באופן קיומי.
כדי שלא יגרמו לי אפילו להרגיש את האפשרות שאולי זה לא יצליח או לא יהיה מספיק טוב, ולא מספיק טוב משמעותו היא אולי, חוסר הכרה וחוסר אהבה.
לפחות זה מה שנראה לי שקרה במסתורי התת מודע שלי עוד מילדות.
ובכל אופן להבין את זה רק בראש ולצפות לשינוי, זה לא מספיק.
ובכלל יש פער גדול בין השפה של הרגשות לבין שפת המחשבות, ויש ביניהם קשרים מסתוריים שממש מעצבים את העולם שלנו, עם כל מה שקורה בו.
אז המקום הזה שמייצר דפוסים מסויימים, כל רצונו המקורי הוא לחוש אהוב ומוערך, וכמה שלא ניסיתי לעבוד איתו בכוח, בדדליינים, באיומים, ובכל דרך אחרת שהיא לא תקשורת נעימה וסקרנית, זה לא עבד.
וגם כשהבנתי שהוא קיים, מתובנות של אנשים אחרים,זה לא שינה כלום.
ובכלל, הרצון הזה להפסיק להיות משהו, או לצמצם איזה דפוס או תכונה מתוך מאבק לא עבד לי גם בכלמיני דברים אחרים.
חלק מהניסיונות האלו ממש גרמו לי תסכול וכאב גדול, והרבה מאוד לופים שלא הלכו לשום מקום חדש.
מאז שאני מוכן ויכול לפגוש מקומות בעצמי בתוך סשן התמקדות, אני לומד להכיר מחדש גם את המקום הזה, שהחיים האלה הם כמו משימה אחת גדולה בשבילו, שהוא תמיד דרוך.
והוא ממש שמח לפגוש אותי כל פעם.
וגם אני ממש מתרגש לפגוש אותו. הוא ממש כמו ילד מתוק שלי.
הוא אומר לי שאת כל המאמץ הזה, הוא משקיע כדי שאני אוהב אותו,
ושבתכלס הוא כבר קצת התעייף ובא לו קצת לשחרר, בא לו יותר ליהנות.
הוא שמע מחברים שאפשר לעשות דברים גם בלי לדעת איך הם יצאו, ומה בדיוק יקרה, ושהאפשרות הזאת מדליקה אותו.
אז הוא מוכן ללמוד לשחרר אם אני אמשיך לפגוש אותו ולתת לו אהבה ללא תנאים, גם אם הוא מחפף.
ואני מבטיח לו שאני איתו, ושניפגש הרבה בקרוב ונעשה דברים ביחד.
ושאני ממש אשים לב לאיך אני מתנהג אליו.
