כשאני מתרגש מהחיים, הכל נראה לי אפשרי.
כל דבר שעובר עלי, ישר מיתרגם לרעיונות ולמילים.
ההשראה הזאת, היא כמו תחושה שכל מה שעובר עלי, יש לו איזשהו ערך.
כמובן שכדאי לארוז את זה יפה, ולתת למילים להתחבר לכדי משהו, אבל כל מה שעובר עלי, כל מקום, כל ריח, כל פיסת הוויה, מעוררים בי השראה, וגם את הרצון לחלוק אותם,
ולעשות מהם מתנה.
ואז פתאום אני כבר לא. משהו יורד. משהו כבר לא כמו שהיה. בעסה.
אולי זה תמיד יישאר ככה. אולי ההתרגשות כבר לא תחזור.
זו חוויה מאוד מתעתעת. בעיקר אם מנסים להבין אותה, ומה, וכמה, ולמה.
האם אפשר להתרגש מהחיים, כל יום, כל הזמן,
זאת אני לא יודע.
היום הרגשתי, ממש מתוך הגוף, בתוך סשן התמקדות, את המקום הזה שמתרגש, ולמרות שלאחרונה אני קצת פחות מתרגש, קצת ירד לי,
המקום הזה הופיע והורגש.
כמו הרגשה של התאהבות, כמו שיכרון חושים, משהו שכיף להיות איתו, להתמסר אליו.
לא צריך עוד שומדבר נוסף.
ממש ברגע, הרגשתי, שכל התאהבות כזאת במישהו או משהו, או במקרה שלי לאחרונה, ההתאהבות בדרך ההתמקדות, היא התאהבות בעצמינו.
וואו, כ"כ כיף לנו להיות עצמינו,
כשאנחנו מרגישים ככה.
ויש איזה מישהו או משהו שבעצם מזכיר לנו את הדבר הזה.
ממש מעורר אותנו לתחושות שכבר נמצאות בתוכינו.
הדבר הזה שאנחנו אומרים לעצמינו שהתאהבנו בו,
בעצם לא המציא שומדבר חדש.
הוא רק הדליק בנו את האש.
וכל עוד האש הזאת נעימה, זאת הרגשה כ"כ טובה וממכרת.
ואז היא חולפת, או משתנה, או משנה פניה, ובהתחלה זה עוד לא ברור.
יש איזו הרגשה שהדברים מתחילים להיות רגילים אבל יש גם משהו שעוד מסרב להיפרד.
קצת מתכחש או נאחז.
משהו שמפחד לאבד.
ולפעמים יש כבר הבנה שככה זה בחיים, והתנועה ממשיכה,
ופעם זה ככה ופעם זה ככה, ויום אסל יום בסל.
את כל זה יש מקום שכבר מבין ודואג להזכיר.
אבל יש עוד מקום, שהוא יותר בקטע של התעלות חושים, ולא בא לו לשחרר.
לא בא לו להתמסר לשינוי הזה, ובצדק מבחינתו.
אם לפני רגע התהלכתי בעולם נטול דאגות, הוא אומר, אז לא בא לי לחזור אחורה.
בעצם חשבתי שהבנתי משהו. הבנתי איך עושים את זה סופסוף.
איך חיים את החיים האלה.
אז מה, כל מה שהבנתי בעצם לא נכון?
אני מסרב להבין את זה!!
תראה, אני אומר לו. קודם כל אני שומע אותך, ויש לך את כל הזכות שבעולם להתבאס. זה נשמע ממש קשה השינוי הזה, וזה שקודם היה הרבה יותר כיף,
והכל זרם.
מה אתה צריך אני שואל אותו. אני פה איתך.
אתה רוצה שאני אהיה איתך גם כשאתה ככה, לא בשיא שלך.
כן, יש לך זיכרון שמורכב מאלפי זכרונות של בדידות, שאם המצב יישאר ככה אז אולי שנינו נישאר לבד.
אתה מספר לי, שבעצם אני השארתי אותך, מזמן מזמן, לעמוד על המשמר.
אתה ממש מנטר את מצב הרוח שלי ומתריע שהשמחה במגמת ירידה.
לא פלא שאתה ככה דואג.
ממש שומר מסור.
בוא, אני לא מנסה להרגיע אותך, או לשנות אותך, בוא פשוט נהיה ביחד.
אפשר להתחבק אם אתה רוצה.
כן!!
ברור שאתה רוצה.
מי לא רוצה חיבוק?!!
שומרים פנימיים הם בד"כ חלקים מאוד עמוקים וראשוניים בנו.
הם יושבים שם מאז שהיינו קטנטנים ודואגים שנרגיש ונתנהג בצורה מסויימת כי ככה בטוח, או ככה יותר מקבלים הכרה, ועוד כהנה וכהנה מהלכים ששומרים עלינו מימים ימימה.
העניין הוא, שזה יכול לפצל אותנו, ולגרום לנו לדכא או לשנוא חלקים בנו שהם שם מעצם היותנו בני אדם, שחווים קשת רגשות ותחושות.
כל דיכוי כזה יכול לעלות לנו בתחושת חופש פנימי, רשות להיות עצמינו,
והרבה פעמים ייצור באופן ניכר בדיוק את התחושה שאנחנו כ"כ לא רוצים להרגיש.
דרך שיטת ההתמקדות שאיתה אני עובד וממש חי אותה בתקופה האחרונה, אפשר גם לאפשר לעצמינו לחוות כלמיני דברים שאולי לא היינו רוצים לחוות, וגם להישאר ביחד,
ולחזק ולהעמיק את הקשר שלנו עם עצמינו,
ועם העולם שבחוץ.
