בוא למקום אחר
כשחזרתי לארץ ממדריד והתחלתי ללמוד ביולוגיה, הייתי כבר חזק מאוד באלכוהול.
מה זה נקרא חזק?
שותה כמה פעמים בשבוע, בעיקר בערב ובלילה, ובסופי שבוע גם מהצהרים.
בכלל, גם בשבועות שבהם משום מה לא הייתי שותה באמצע שבוע, סופי השבוע תמיד היו רוויים באלכוהול ובסטלות, באופן שסוף שבוע כבר מגלם בחובו את הפורקן הזה. כלומר, סופ"ש לא נתפס כבר כמשהו שיכול באמת להתקיים בלי זה.
חוץ מהאלכוהול ושאר חומרים, סיגריות או טבק מגולגל ליוו אותי כבר מגיל חמש עשרה, ברמה של בערך עשרים סיגריות ליום, מה שאומר שהחוסר רצון הלא מודע הזה" להיות לבד" התחיל כבר בגיל צעיר יותר. בכל אופן, השילוש המקודש, כלומר השילוב הכ"כ מושלם הזה של האלכוהול, של הסיגריות ושלי, הוא נוסחה ממש טובה לא להיות לבד. כי אלכוהול משנה את מצב הרוח אבל עדיין צריך באיזשהו מקום להרגיש את כל זה, ועם סיגריות ואלכוהול אפשר גם להרגיש סבבה וגם לא ממש להיות מחובר למה שקורה בפנים.
לא יודע, קשה לי להסביר את זה בדיוק, אבל יש שם איזה בינגו רציני למי שרוצה לברוח.
ואני, ברגע שהייתי מתחיל לשתות, לא ממש רציתי להפסיק.
ובגלל שאני לא ממש אחד שמשתכר אז הייתי מפסיק רק כשהייתי מרגיש רע, או כשהייתי מקיא, והרבה פעמים הייתי מעשן קצת גראס בסופי לילות ואז הייתי כבר מתפזר או מתפרק לישון.
מה שאני זוכר בבירור מרוב רובן של השנים האלו, זה שהייתי שותה יותר מכולם ומעשן יותר סיגריות מכולם.
ותמיד היה עוד איזה דרינק אחרון, ועוד איזו סיגריה אחרונה אחרונה לפני השינה.
בגלל שזה גיל צעיר וכולם שותים הרבה, ומעשנים סיגריות וחלק גם ג'וינטים, אז היה לי פחות קל להבין שאני כבר לא מעט שנים בתוך התמכרות שהולכת ומעמיקה.
כלומר, משהו בתוכי ידע את זה. הרי בנאדם בתוך תוכו, באיזשהו מקום בתוכו, יודע את האמת על עצמו, גם אם היא פנימית יותר, ועטופה בכל מיני דברים.
אבל אל מול האתגרים של החיים, לא באמת היה לי סיכוי. אלה היו שנים של הרבה לימודים, והייתי צריך להוציא ציונים גבוהים כדי להתקבל ללימודי וטרינריה, שזה היה החלום שלי בזמנו. והייתי לומד באטרף, בעיקר בתקופות מבחנים שנמשכו חודשים רבים. ואת האטרף הזה, הגוף והנפש מבקשים לאזן ולווסת ולהרגיע, בעזרת מה שהם מכירים.
מעבר לזה, היה את המסיבות והטכנו והתקלוטים שלי, ומידי פעם גם אינטרקציות עם נשים, שבהן גם כבר התרגלתי לשתות דרינק או בירה עוד לפני שהמפגש מתחיל.
והעבודות שעבדתי בהן באותן שנים, שכללו פאבים, מסעדות, והרבה עבודה לילית עם סטרס וקפדנות, וצורך להיות פרנדלי וקומוניקטיבי.
בקיצור לא היה הרבה סיכוי להשתחרר מזה, והאמת היא שגם אני עוד לא ממש חשבתי על זה, כי באיזשהו אופן נעתי על אוטומט, ועוד לא יכולתי לראות קיום שנמצא מעבר לזה שמוכר לי.
אבל לחיים היו תכניות אחרות בשבילי.
ואולי זאת היתה בקשה עמוקה שהגיעה מבפנים.
