דרך ההתמכרות – חלק שלישי

אני כואב משמע אני אדם

בתחילת שנת 2012 עברתי לת"א.
הייתי אז אחרי תואר ראשון בביולוגיה באונ' ת"א, והמטרה הגדולה שלי, להתקבל ללימודי וטרינריה, הושגה בעמל רב.
הבעיה היחידה היתה שכבר לא ממש רציתי את זה.
משהו בטיפול בחיות, שהיה נראה לי כ"כ תפור עלי בגיל צעיר יותר(החלום הזה התחיל בכיתה ט'!!), כבר פחות קסם לי, ופתאום לראשונה מזה הרבה שנים נשארתי בלי תכנית.

המעבר לת"א עבר בקלות יחסית, כי בעצם חייתי, עבדתי והסתובבתי בעיר הזאת מגיל 17.
מצאתי לי אחלה דירת שותפים, ועבודה במלצרות במסעדת שילה. אני זוכר שלא רציתי להיות ברמן כי ידעתי שזה יחבר אותי לאלכוהול עוד יותר חזק.
בשילה הייתי עובד המון. כמעט כל יום. משמרות כפולות לפעמים. הרבה סמולטוקים, הרבה התעסקות באוכל וביין, והרבה רצון למצוא חן וגם להיות טוב במה שאני עושה.
והאמת, הכל די זרם, והמעמד שלי במסעדה הלך ונבנה, ואפילו השף העצבני התחיל לחבב אותי כשראה שלקוחות אוהבים אותי, ושאני מתקתק עבודה.

אחרי שלוש וחצי שנות אוניברסיטה די מפרכות, הייתי שוב באווירת חופש והפעם לא בחו"ל אלא בת"א העיר שלי שכ"כ אהבתי.
בלילות במסעדה הייתי שותה צ'ייסרים עם הלקוחות, ואח"כ עם החבר'ה במסעדה, ואח"כ היינו ממשיכים לכלמיני פאבים ודירות תלאביביות, ובד"כ הייתי חוזר הביתה שתוי ולפעמים גם מסטול, ונזרק לישון בארבע חמש לפנות בוקר, ואיפשהו ביום שאחרי הייתי מגיע למסעדה ומתחיל לעבוד. וחוזר חלילה.

בחוויה שלי,עד כמה שהייתי מחובר אליה אז, לפני עשר שנים, סה"כ היה לי בסדר. רגיל כזה.
עבודה, פרנסה, מידי פעם אינטראקציות מיניות, מידי פעם תעופות במסיבות, מידי פעם סמים כאלה ואחרים, והרבה הרבה אלכוהול וסיגריות.
לא ממש רציתי זוגיות. לא נראה לי שידעתי איך מרגישה אהבה רומנטית. הייתי מנותק מהרבה רגשות ותחושות. והרוטינה התלאביבית "המגניבה" התאימה לי.

אבל משהו בתוכי כנראה רצה אחרת, ואחרי עשרה חודשי מלצרות אינטנסיביים, התחלתי לסבול מכאבים ברגל. ודי מהר גם מחוסר יכולת לשבת. ממש היו לי זרמים וכאבים בישבן וברגל, שהלכו והחמירו.
תוך כמה שבועות שעוד מילצרתי בהם, וכמה אורתופדים וצילומים, הבנתי שיש לי פריצת דיסק בגב התחתון.
המצב החמיר והחמיר, ונאלצתי לעזוב את העבודה.
תוך ימים ספורים נשמטתי מהחיים שהיו לי. מהחבר'ה במסעדה, מהרבה אינטראקציות, מהבילויים והקרחנות.
הכאב תפס את כל המקום.

הייתי מופתע. לא הייתי מוכן לתרחיש שכזה, אבל ישר ידעתי.
זה לא סתם.
ידעתי שזה עונש. שזה מה שמגיע לי לחטוף אחרי עשר שנות צריכה מוגברות.
שזה על האלכוהול. על הסיגריות. על הגראס. על הבריחה מעצמי.
ראיתי אז את החיים במונחים של חטא ועונש. של מעשה רע שמשלמים עליו את המחיר.
לא מפתיע בהתחשב ברקע הדתי שבו גדלתי, וגם בעוד מאפיינים אישיותיים שלי, ובכלל של התרבות שלנו.
ולכן, כדי לעשות תיקון, וגם כדי שהגוף שלי יוכל להחלים יותר מהר, החלטתי להפסיק לעשן סיגריות, ועשיתי את זה.
לראשונה מאז גיל חמש עשרה הייתי באמת לבד.
בלי אלכוהול, בלי סיגריות, כמעט בלי לפגוש חברים.
התקופה הזאת היתה עבורי תקופה מיוחדת שבה לראשונה בחיי התחברתי לעצמי.
היה את הכאב, והיה את הפחד שהוא לא יעבור, אבל הרגשתי שאני בדרך הנכונה, ואיפשהו אפילו הודיתי על האפשרות לצאת ממרוץ החיים ולחשב מסלול מחדש.

אחרי כמה חודשים של הליכות רגליות בת"א, של צפייה בקורסים מוקלטים שעניינו אותי ממש, ושל הרבה שכיבה על הגב עם רגליים על כסא, משהו התחיל להשתפר, ורמת הכאב ירדה מעט.
הבנתי שאני צריך לעשות עם עצמי משהו, והקשבתי לעצה טובה של מטפל במגע שהיה לי אז, והלכתי לברר לגבי לימודי עיסוי במכללת ברושים ברמת אביב.
בסוף, מתוך אינטואיציה פנימית, נרשמתי ללימודי שיאצו, ובעצם בלי להתכוון ובלי לתכנן את זה באופן מודע, התחלתי את דרכי בעולם הטיפול.

מה שהיה עוד יותר משמעותי זה שהגעתי למקום שבו לאט לאט יכולתי להיפתח לתוך צורות חשיבה ואמונה שונות (מהאקדמיה והמדע, והעולם הדתי). לתוך ערכים רכים יותר. ולתוך הקשבה לצרכים, ולמקומות בתוכי, שכבר כוסו בלא מעט שכבות.

זאת היתה תחילת הדרך הביתה, אל עצמי.