מגיל קטן למדתי לא להרגיש רגשות שאיימו עליי.
אני לא מיוחד בזה, זה קורה אצל כולנו, אבל בתחושה שלי אצלי זה קרה בשלב מוקדם מאוד ובצורה מאוד משמעותית.
מה זה אומר בעצם?
זה אומר שכבר בגיל שנתיים היו לי פחדים, שרק שינו צורה במשך השנים, ובגיל שש פחדתי מכלבים בישוב, ברמה שהייתי מפחד ללכת לחברים או למפגשים לבד, וכמה שנים אח"כ הייתי מתכווץ במיטה מפחד כשההורים שלי היו הולכים לחברים בישוב בלילה, אפילו שכבר לא הייתי כ"כ קטן והיה לי גם אח קטן יותר שישן לידי בחדר.
אני זוכר גם שהייתי ביישן, והתביישתי לדבר עם אנשים מבוגרים בטלפון, או להגיע לאירועים משפחתיים, או לדבר לפני קהל, או להתחיל עם בחורות.
ויש עוד הרבה פחדים, בושות, ורגשות שהיו שם וכל פעם קיבלו צורה קצת אחרת.
אז תשאלו, רגע, הוא כן מרגיש רגשות הרי הוא כותב פה על פחד ובושה, לא?
אז כשפחדתי ללכת בישוב לבד בגיל צעיר וניסיתי להימנע מזה, בעצם חשבתי על הפחד בראש והוא ניהל אותי. לא סיפרתי עליו לאף אחד כי התביישתי.
הפחד והבושה נשארו בצל, שאף אחד לא ידע.
לא מזמן, בערך לפני חודש, הלכתי בישוב וראיתי כלב גדול יחסית על הכביש, וממש באינסטינקט הסתובבתי והתחלתי לחזור אחורה.
ממש התבאסתי על עצמי. אמרתי לעצמי "בואנה אתה בן שלושים ושש, מה נסגר איתך? אתה עדיין מפחד מכלבים?"
הייתי מתוסכל ששום דבר לא השתנה, ועוד אחרי שנתיים כמעט עם ההתמקדות ועוד כל מיני דברים שאני עושה עם הגוף נפש.
חשבתי שזה לא יזיז לי, אבל זה כן.
עמדתי שם נבוך מעצמי, וחשבתי מה לעשות.
אולי ללכת בדרך אחרת?
הרגשתי שאני ממש רוצה לחוות ריפוי במקום הזה, של הפחד מכלבים.
אמרתי לעצמי, יש לך שתי אפשרויות, ללכת בדרך אחרת ושום דבר לא ישתנה.
אתה תברח מהסיטואציה, ולא תוכל להרגיש את הפחד, ולא תוכל לגלות שהכלב הזה אולי חמוד ומתוק.
האפשרות השניה היא למצוא דרך, בתוך עצמך, שתאפשר לך לעבור לידו, ואם זה יצליח והוא לא יעשה לך כלום, אתה תזכה בכל הקופה.
תזכה בעצמך.
אז התחברתי לגוף, ככה באמצע הרחוב, ובדקתי מה יש שם.
היה שם כיווץ ותחושה של פחד.
פחד למות.
פחד שהוא יקפוץ עלי, וינשוך אותי.
ממש פחד למות.
אולי זה נשמע קצת מוגזם, אבל באמת הסכמתי למות.
אמרתי לעצמי שאני מוכן למות או לחוות ריפוי עם הפחד הזה.
ופשוט התחלתי ללכת ועברתי ליד הכלב, והוא קם והתקרב אלי, וראיתי שהוא טוב. שהוא בא בטוב. וליטפתי אותו, והוא היה כזה חמוד.
והרגשתי טוב.
והרגשתי שהעולם טוב.
הרגשתי שזכיתי בכל הקופה, וכ"כ שמחתי שזאת היתה הבחירה שלי.
והבחירה הזאת לא הגיעה מללכת ראש בקיר עם הפחד אלא מלהרגיש אותו בגוף.
להקשיב לו.
וזה בדיוק הקטע עם פחדים לא מטופלים ששוכנים להם בזיכרון התאי שלנו.
הם פשוט שם מגיבים לסיטואציה שמפחידה אותם.
אז נכון שהפחד הזה כבר לא גורם לי להימנע מלהסתובב בישוב, כמו שנמנעתי בילדות, אבל ברגע אחד ששיחזר סיטואציה קדומה הפחד היה ממש אותו הפחד, וברגע הראשון הסתובבתי כדי לא להרגיש אותו.
ובעבר, שכל הדינמיקה הזאת היתה מתנהלת רק בראש, לא היתה לי באמת אפשרות בחירה.
מאז שאני לומד לפגוש את הפחד בגוף, וגם ליצור איתו קשר, אפשרות הבחירה קיימת.
הסיפור הזה, שבאמת קרה לא מזמן, הוא דוגמא נפלאה לשינוי שחל בי לאט לאט בשנתיים האחרונות.
במשך כל החיים, הייתי פשוט נמנע מהדברים שהיו נראים לי כסכנה.
אמנם עשיתי גם הרבה דברים מרחיקי לכת, אבל היו דברים שממש רציתי לעשות ופשוט נמנעתי מהם.
הייתי נמנע מלהרגיש את הפחד, איפה שחשבתי שהוא באמת מאיים עלי.
כתוצאה מזה, לא יכולתי להתרחב כאדם במקומות האלה.
תנועת החיים שם נעצרה.
בעצם ויתרתי על האפשרות לחוות את הפחד הזה, ולהכיל בתוכי מנעד רחב יותר של תחושות ורגשות.
גם ויתרתי על אינסוף אפשרויות שהיו נפתחות בפני, אם רק הייתי יכול להרגיש אותו ולא להימנע מלפגוש את החיים בכל מיני סיטואציות.
היום אני יודע איך לפגוש את הפחד. לפגוש כחוויה בגוף. כתחושה או רגש.
ואם יש משהו שאני רוצה ואני מרגיש שהוא נכון לי, אני כבר לא נמנע ממנו.
אני הולך לקראתו, אפילו בצעדים קטנטנים אם צריך,
ומוכן לפגוש כל מה שיגיע.
