בא לי לדבר קצת על כעס.
אולי זה כי הרבה אנשים כועסים בשבוע האחרון, אבל גם כי זה נושא שמקבל יותר מקום אצלי לאחרונה.
תמיד חשבתי שאני יודע לכעוס. לא במובן שאני טוב בזה, אלא שזה נגיש לי, ושאני יכול לבטא את זה בקלות יחסית. או להרגיש את זה בלי להדחיק את זה.
והפלא ופלא, גיליתי שיש לי מלא אישיוס עם כעס.
התחלתי לשים לב, שהכעס יוצא אצלי הרבה פעמים בצורה חזקה. ושהרבה פעמים כעס עדין יותר שלי מוכחש, או פשוט מושתק, כי למה להפר את הסטטוס קוו.
מה זה אומר כעס מוכחש?
בהבנה שלי זה אומר שאני מרגיש את זה, ובאופן לא מודע אני מתעלם מזה כאילו זה לא קיים, או שיש בי קול אחר שאומר לכעס שהוא לא בסדר.
עכשיו, בא לי לתת כמה אבחנות קטנות.
נניח שעולה בי כעס על מישהו שקרוב אלי.
אם הוא מודחק אז אני בד"כ לא ארגיש אותו.
אם הוא מוכחש או מושתק שזה בעצם אותו דבר, אז יהיה שם איזה רגע לפני שאני מתעלם ממנו או שופט אותו, וכאילו מדפדף אותו מהתודעה.
בשני המקרים יש לי כעס בגוף אבל הוא תקוע ברמות שונות של עומק או של ביטוי.
בשני המקרים אני אצבור אותו וכנראה גם ארגיש פחות אוהב או אהוב, או בביטחון, מול האדם שקרוב אלי.
אם, כמו אצלי נגיד, הכעס הוא מוכחש ברמה מסויימת, אז רק כשאני ממש אכעס הוא יצא, ובד"כ זה יהיה חזק או אגרסיבי, ולא תהיה בו נוכחות שלי, והמילים כמו ייפלטו ממני בקול או בצעקות.
אני שם לב שאחת הסיבות שכעס הופך להיות מוכחש, היא שהביטוי שלו הוא עוצמתי ואגרסיבי מילדות, כמו אצלי, ועם השנים נוצר מצב שזה נחשב אלים או מסוכן ואז יש צורך להכחיש אותו כדי לא להיות אלים או מסוכן.
ואז מתישהו הוא מתפרץ.
לפני כמה זמן הייתי אצל חבר והילדה שלו כעסה על משהו, והיא אמרה לו אני ממש כועסת. וזה היה כ"כ מתוק. היא אשכרה הודיעה לו שהיא כועסת.
זאת היתה הדרך שלה לבטא את הכעס.
כמובן שהיא גם עשתה פרצוף והיתה מבואסת, אבל זה היה ממש יפה לראות שיש עוד דרך לכעוס. וזה גם אומר שבשביל ההורים שלה, כעס הוא רגש לגיטימי, ואפשר להרגיש אותו, ואפשר להגיד אותו ושיראו אותי בכעס שלי.
ואולי אפילו יתנו לי חיבוק או פשוט יכירו בזה.
בחוויה שלי כעס הוא דבר שאני כמו נפטר ממנו, וזורק אותו על מישהו.
אני לבד בחוויה הזאת, ואחרי הביטוי שלו אני עוד יותר לבד.
רק היום אני לומד דרכים חדשות להכיר בו, להרגיש אותו, לבטא אותו מול מושא הכעס.
וגם, להיות איתו בקשר דרך התמקדות, או להניע אותו בגוף דרך קול תנועה ונשימה.
בד"כ ברגע שמסכימים רגע להיות איתו ולא לפוצץ אותו החוצה על מישהו, מרגישים גם את הכאב, כי הכעס הוא כמו האח הגדול והמאוד אנרגטי של הכאב והפחד, והוא בא לשמור עליהם.
מבחינתי ככל שהכעס מקבל יותר לגיטימציה ממני לקיום שלו, הוא גם פחות צריך לצאת בפיצוץ או באגרסיביות, ולהחריב דברים.
פשוט כי אני בעצמי כבר מאמין לו ומכיר בו, ולא אומר לו שהוא לא בסדר. וגם, אני מוכן להרגיש את הכאב שמתחתיו, ואז אני יכול לתקשר שאני כועס, או כואב, או גם וגם.
וגם אם לא יקשיבו לי ולא יקחו את זה פנימה, אני כבר עשיתי את זה בעצמי ואני חווה הקלה.
ובא לי להגיד לסיום, שכעס מתפרץ זה מאוד דומה לחרמנות שמתפרצת באגרסיביות, או לדיאטה שנשברת בבום, או לכל התמכרות שצריך להתגבר עליה ולהכחיש אותה. ובכלל גם להרבה צרכים שאנחנו לא נותנים להם מקום, ואז הם נוזלים מהסיר כשהוא רותח.
הלוואי ונלמד לתת לכעס מקום, ולבטא אותו בשלל דרכים מועילות.
זה לימוד לא פשוט אבל הוא שווה את זה.
