מקום בתוך עצמי
אחד הדברים החשובים שאני לומד בשנים האחרונות הוא להסכים להיות בדרך.
להסכים להיות בדרך מתוך הבנה שאני לא יכול להשתנות ברגע.
בהתמודדות עם ההתמכרויות שלי שהייתי כ"כ קשור אליהן, ההסכמה הזאת להיות בדרך, אפילו שאני ממש רוצה להגיע כבר ליעד, היא מה שעשתה את ההבדל בין לחיות או למות.
ולא, אני לאו דוקא מתכוון למוות אמיתי, אלא שבלא יודעין חנקתי חלקים בעצמי. רציתי להשתחרר מההתמכרויות שלי ויצרתי פיצול עמוק בתוכי.
וממש ברגע האחרון לפני המוות הזה, כמעט כמו בדרך נס, הכוחות ששומרים עלי, כוחות הטוב שמחוברים ללב של כל אדם, הראו לי את האמת.
והבנתי שכל כך רציתי להגיע כבר, שממש אבל ממש טעיתי בדרך.
מאז אותה חוויה אחדותית שחוויתי, מאז אותה אהבה ללא תנאים שמילאה אותי לשעה ספורה, הפסקתי עם ההחלטות הנוקשות להפסיק לשתות ולעשן.
בתקופות ובזמנים שכן עלתה אצלי בקשה פנימית לקחת הפסקה מהשתייה והעישון עשיתי את זה ברכות, ותוך כדי תמיכה בעצמי והכרה במגבלות ובדפוסים שלי.
ולמרות שהיה לי ברור כבר, שאני לא הולך יותר לכפות על עצמי לעשות דברים שאני לא מסוגל, ולמרות שכבר ראיתי את ההשלכות של סלידה עמוקה מחלקים בתוכי, להפסיק עם ההפסקות עדיין לא היה כזה עניין פשוט.
עדיין פחדתי מהשתייה והעישון, אפילו שהייתי יכול לעשות את זה כמה פעמים בשבוע.
עדיין הייתי צריך ביטחון, ורציתי לדעת שיש לי תקווה, ושאני לא אצלול לתוך ההתמכרות הזאת שוב, ואאבד הכל.
במבט לאחור, אני חושב שהתקווה שמילאה אותי בתוך חוסר הוודאות שנוצר בתוכי אז, היתה קשורה לאותה אהבה ללא תנאים שחוויתי באותו לילה מדובר.
אהבה לכל חלקיק הוויה שבתוכי.
זה מה שנתן לי את הכוח להמשיך ולחפש נתיב מיטיב להשתחרר מההתמכרויות שלי.
בינתיים בחיים עצמם, בסוף אותה שנה, סיימתי שתים עשרה שנות לימוד בקמפוסים של רמת אביב.
שלוש וחצי שנות ביולוגיה, שלוש שנות שיאצו, ושלוש שנות רפואה סינית, עם הפסקות קטנות פה ושם, הגיעו לסיומן.
הייתי מאושר והרגשתי שסיימתי דרך משמעותית וארוכה, שהתפתחה לכוונים לא צפויים, ובאמת הייתי בהיי כמה חודשים. אפילו חזרתי קצת לתקלט ולהפיק מסיבות קטנות ביחד עם חבר, מרוב שהייתי טעון באנרגיות של יצירה וסיפוק.
באותה תקופה שכבר הרגשתי מטפל חצי מדופלם, גישת ההתמקדות נכנסה לחיי, ומייד ידעתי שמצאתי.
מצאתי את מה שחיפשתי.
מצאתי דרך שמחברת אותי לעצמי באופן המדוייק, העמוק, והעדין ביותר שיכול להיות.
ובאופן שהוא ממש לא קסם, אבל גם ממש קסם, התחלתי יותר להרגיש ופחות להדחיק ולברוח.
האפשרות לפגוש בתוכי רגשות ותחושות, ולהיות איתן בקשר, היה מהפכני בשבילי, ועם זאת הכי טבעי ומובן מאליו.
מה יכול להיות פשוט יותר מלשבת עם עוד בנאדם שמלווה אותי, לנשום קצת, ופשוט לתת לגוף לקחת את זה משם.
האמת שזה כנראה היה לי פשוט כי כבר התבשלתי והבשלתי לזה, בכל מיני צורות ומובנים. וכשאני קורא לזה פשוט, אני מתכוון לאפשרות להתחבר לעצמי ולהסכים לגילוי העצמי הזה. כמובן שלא כל רגע בגילוי הזה הוא פשוט, וכדי לגעת ולהינגע צריך לפגוש גם כאב ופחד, ועוד הרבה דברים לא פשוטים בכלל.
מבחינת הטיימינג, היה משהו בתהליך שלי שהיה מאוד מסונכרן עם האנרגיה העולמית, כי בזמן שהעולם האט ועצר בגלל הקורונה, אני האטתי ועצרתי, והתמסרתי לתהליך הגילוי, האיחוי, והריפוי הכ"כ משמעותי שחוויתי.
ובאמת תהליך כזה דורש לפחות איזשהי האטה, כי חיבור לרגש דורש האטה.
צריך זמן להתחבר ולחוות, וזמן לעבד ולעכל, וזמן פשוט להיות עם מה שיש.
באיזשהו אופן, הייתי שמח שיתנו לכל אדם לפי חוק, שנה של חופש מעבודה, לטובת העמקה לתהליך התפתחות אישי. ממש כמו לחופשת לידה.
כי בשבילי זאת באמת היתה לידה מחדש.
לידה מחדש שאיפשרה לי, צעד אחרי צעד, לחוות דברים שבשבילי פשוט לא היו נגישים עד אז.
להרגיש באמת.
להתאהב.
להיות עם הפחד ולא לברוח מדברים שהפחידו אותי.
להתמיד בתהליכים ובעבודות אפילו שאני עובר חוויות קשות ומת להתחפף משם.
להיות בתוך מערכות יחסים משמעותיות, ולרפא מערכות יחסים שהיו רוויות כאב.
לעבור שוב לגור לבד, הפעם בפרדס חנה והפעם גם להצליח לעשות את זה, ולא לברוח מקשיים בדרך.
להתחבר ללב של עצמי, ללב של העולם, וללב של כל הדברים כולם.
ובסופו של דבר, גם להשתחרר מההתמכרויות הגדולות שלי.
גם זה קרה בהדרגה ועם בניית יסודות פנימיים, בעיקר ברמה הרגשית, ויצירת הרבה עוגנים ומשאבים וחיבורים מיטיביים.
וזה קרה כשהייתי מוכן לזה. וזה עדיין קורה, כי זה בעצם תהליך של למידה מחדש של אורחות חיים, והסכמה להיות בחיים כמו שהם, בלי לשנות את החוויה הפנימית כ"כ הרבה פעמים, ובאופן כ"כ דרמטי.
זה ממש לא תהליך של כוח רצון או ניתוק מהרצון לברוח ולהתמסטל, אלא בדיוק ההיפך. כל עוד ניסיתי להילחם בזה ולנצח את זה, רק נלחמתי בעצמי.
בסופו של דבר הבנתי באופן מאוד עמוק, שהבחירה שלי לשתות ולעשן זו לא בחירה רעה, אלא בחירה מפוחדת של ילד מפוחד שלא יודע לבחור משהו אחר.
והבנתי שאני חייב להיות עם הילד הזה לא משנה מה,
כי הילד הזה הוא אני.
וגם שהתגאיתי בעצמי שאני בוחר לא לברוח, דאגתי לחבק אותו ולאמץ אותו לליבי ממש תוך כדי שאני מתגאה, וזה רק הרחיב והעמיק את הגאווה והשמחה.
ובשבילי זה ממש האיחוד האמיתי, אחרי הפיצול העמוק שחוויתי באותן שנים דיכוטומיות.
אז אמנם על ההתמודדות עם ההתמכרויות שלי לא כתבתי עד לאחרונה, אבל על הרבה מהדברים שעברתי, שגיליתי, איכויות שנפתחו בפניי, רגשות שהסכמתי להרגיש, על הרבה כתבתי כאן בשנים האחרונות.
הסכמתי ועודני מסכים להיחשף ולחשוף, גם מתוך הבנה שזה חלק משמעותי בהתפתחות ובגדילה שלי, ובריפוי שלי, וגם בגלל ההדהוד של המילים שלי ללבבות של מי שקורא/ת אותי.
והיציאה הזאת לאור עם סיפור ההתמכרות שלי יש לה כל מיני משמעויות, גם כזו שהעשייה הטיפולית שלי תתכוונן גם לטיפול באנשים שמתמודדים עם התמכרות.
אבל לעת עתה, אני פשוט שמח לכתוב את הדברים כמו שהם, ולהתרגש מהמסע שעברתי.
