הרחבת תחום האהבה
כשמדברים על התפתחות מתוך כאב, על קילוף של שכבות, הרבה פעמים מדברים על לב שבור. על אהבה נכזבת. כזאת שסודקת את האדם ומאפשרת לו לכאוב את עצמו, ועם זאת גם להרגיש חי ולצמוח מתוך הקושי.
להיות אדם בעולם.
במקרה שלי זה לא היה לב שכואב.
לא, לזה עוד לא הייתי מוכן אי אז לפני עשר שנים.
במקרה שלי זאת היתה פריצת דיסק חזקה שגרמה לי לכאוב חודשים ארוכים, ולהבין שמשהו צריך להשתנות.
אז הפסקתי לעשן סיגריות והפסקתי לשתות אלכוהול, ואחרי כמה חודשים מצאתי את עצמי בלימודי שיאצו, מגלה את עצמי מחדש.
באותו הזמן, הגילוי המרפא מכולם היה המגע של השיאצו.
כל שבוע הייתי מקבל ונותן מגע. המגע הקל על כאבי, ריכך אותי, וחיבר אותי לאנשים באופן מיוחד שלא הכרתי עד אז.
הרגשתי שגיליתי משהו מאוד משמעותי.
עד חודשי הקיץ הצלחתי להיות בטוב, ולשמור על עצמי. מעין יונתן חדש גרסה 2.0 .
ואז בקיץ עם בוא השמש, הוייב התלאביבי קרא לי לבוא, ואחרי בעצם חצי שנה נקייה התפתיתי לעשן ג'וינט עם טבק, ותוך כמה שבועות חזרתי לאלכוהול ולסיגריות ביג טיים.
את התקופה הזאת אני זוכר כי איבדתי בה כל רסן. מעין פיצוי על הזמן הנקי.
הייתי שותה כמויות אלכוהול על בסיס יומי, ומעשן סיגריות כהרגלי.
תהיתי לאן נעלמה הגרסה הבריאה והמחוברת שלי, שהיתה בטוחה שמשהו חדש מתחיל.
לקח לי כמה חודשים להחליט שההרגלים המגונים שלי חייבים להיפסק, ופצחתי בניקוי רעלים שעזר לי להפסיק עם האלכוהול והסיגריות, ולצאת שוב לדרך חדשה, שביחד עם המשך לימודי השיאצו היתה נפלאה ובריאה ומאוזנת.
שוב פעם חשבתי שהנה הכל מסתדר במקום, רק כדי לגלות שעוד פעם, אחרי כמה חודשי ניקיון, אני מתפתה לג'וינט עם טבק, ותוך כמה שבועות אני מוצא את עצמי שוב עם כל החבילה, חוזר מה-AMPM עם שקית של בירות ומעט שמחה בלב.
וככה באותן שנים, בלי לשים לב, קרו אצלי שני תהליכים גדולים במקביל.
מצד אחד, התפתחתי כמטפל שיאצו. הייתי בזוגיות רצינית ראשונה בחיים, שגם גרמה לי להתחיל טיפול פסיכולוגי. המשכתי ללימודי רפואה סינית. ועברתי תהליכי ריפוי משמעותיים ועמוקים.
ומצד שני, נוצר אצלי פיצול עמוק בין יונתן המטפל, הבריא, והמחובר, שלא שותה ולא מעשן, ועוזר לאנשים דרך שיאצו ורפואה סינית,
לבין יונתן הצרכן בהגזמה, שהיה לקוח פרימיום ב-AMPM (אלוהים יודע כמה בירות קניתי שם בשנותי בת"א), ושהיה מתחיל את הערב בלי לדעת איפה ומתי הוא יסתיים.
את האחד אהבתי, ואת השני, לא נעים להגיד, שנאתי, ובעיקר כעסתי עליו ופחדתי ממנו.
פחדתי שהוא יוביל אותי אל האבדון.
באיזשהו שלב, אחרי בערך שש שנים של הפסקות וחזרות , של מותר ואסור, ושל טוב ורע, כבר לא הצלחתי יותר להפסיק.
הייתי קובע תאריך ודוחה אותו. הייתי קם לפנות בוקר עם בחילה וצרבת ונשבע שממחר אני אדם חדש, והתכנית היתה קורסת עם בוא הקרייב הראשון, או גג השני.
הייתי מיואש מעצמי.
הייתי מפוחד.
היייתי מוטרד מאוד.
שמתי לב שמתפתח אצלי איזשהו קונפליקט פנימי די רציני, ושאני כבר לא יודע מה לעשות .
לא יכולתי לקבל את עצמי כאדם ששותה ומעשן. זה איים עלי מידי.
ולא יכולתי גם להפסיק, כי כוח הרצון כבר מאוד נחלש אצלי במקום הזה.
ואז. כשכבר הרגשתי את הקונפליקט הזה מכרסם לי מבפנים, קרה משהו.
משהו מאוד מיוחד.
משהו שלא סיפרתי עליו להרבה אנשים.
משהו שהוא מעבר להבנה הרגילה.
לילה אחד התעוררתי בארבע בלילה, אחרי שבאותו ערב שתיתי בירות ועישנתי סיגריות וג'וינטים עם חבר. וכמו תמיד, כשההשפעה כבר פגה, והבחילה והצרבות ותחושת המיאוס והפחד עולים, המחשבות שלי התחילו לרוץ. הלופ הרגיל, שעל אף שהוא לא ריאלי, הוא כמעט בלתי נמנע. הלופ הזה כולל גם את ההתחייבות הרגילה שזהו זה, וממחר אני הולך להפסיק.
ואז במפתיע, נכנסה לה מחשבה שהתבוננה על החלוקה שאני עושה בתוכי ועל האהבה שאני נותן רק לחלק בי שמפסיק. זאת כנראה היתה מחשבה חדשה בתוך מערכי הגוף נפש שלי, ובגלל המצב התודעתי המיוחד והעדין שמתרחש לפעמים כשקמים באמצע הלילה, המחשבה הזאת יצרה הדהוד מיידי ובשנייה שלחה אותי לחוויה אחדותית עוצמתית, שבה יכולתי לראות בבירור רגעים משמעותיים בחיים שלי, ממש מהילדות. יכולתי לראות את כל האהבה המותנית שקיבלתי ושנתתי לעצמי, וכל כולי התמלאתי אהבה טהורה שלא תלויה בשום דבר.
הרגשתי שאני צף על המיטה, רך כ"כ. כל הכאבים שלי והנוקשויות בגב התחתון התרככו באחת. הייתי מלא אהבה גם להורים שלי, למרות שהבנתי ברגע כמה האהבה המותנית שלי לעצמי קשורה מאוד גם לדרך שבה הם היו איתי.
באותו לילה שכבר הפך לעלות השחר, איחדתי מחדש הרבה חלקים בתוכי, ובעיקר את היונתן שהיה שותה ומעשן, ולא מצליח להפסיק.
אחרי שהחוויה עברה, קמתי ליום שהרגיש מיוחד, ולמרות שלא ידעתי מה בדיוק יישאר מכל הדבר הזה, ידעתי שמשהו הולך להשתנות.
למעשה ידעתי שמשהו עמוק בתוכי,
כבר השתנה.
