אף פעם לא לבד
לפני קצת יותר מעשרים שנה, שהייתי בכיתה י"ב, עישנתי גראס בפעם הראשונה.
הייתי אז בתחילת תקופת העזיבה של אורח החיים הדתי, שאליו נולדתי ובו חייתי כל חיי, עד אז.
השינוי הגדול הזה היה מלווה גם במעבר מלימודים בישיבה תיכונית עם פנימייה, די רחוק מהבית, ללימודים בבי"ס אקסטרני עאלק דתי, ברעננה.
אני ממש זוכר את הימים הראשונים בבי"ס ההוא ברעננה, כשאני די בשוק מאיך שמדברים למורים שם, כמעט בקטע חברי כזה, והמורים אשכרה זורמים עם העניין.
למדו שם רק בנים, פליטי מסגרות מהחינוך הממלכתי דתי, ויחסית למה שאני הכרתי עד אז היו שם הרבה בלאגניסטים.
לא עבר הרבה זמן עד שקלטתי התרחשויות שושואיסטיות שסיקרנו אותי, וכשביררתי בזהירות מהעניינים, הבנתי שזה גראס וביקשתי להצטרף לישיבה איתם.
וככה, מאחורי שני בתי כנסת ברחוב שוורץ ברעננה, בתוך מבנה קטן ונטוש עישנתי לראשונה באנג, ולמרות שזה היה מגעיל וחונק לא עבר הרבה זמן ואני קפצתי לביקור בעולם האגדות.
בואו נגיד שרחוב אחוזה הדי מהוגן ברעננה הפך למקום הכי צבעוני ומעניין בעולם.
כן, היה פשוט אדיר!!
וכן, נשמע די הגיוני שמהר מאוד רציתי להתמסטל שוב, ואז שוב ושוב, ותוך חודשיים כבר היתה לי שקית של גראס ובאנג צמוד.
יצא שעוד לפני תחילת הבגרויות של כיתה י"ב, הסטלות נהיו חלק יומיומי בחיים שלי, והייתי נוסע באוטובוסים שומע פינקפלויד בדיסקמן, ולובש מכנסי פדלפון.
באותה תקופה היו לי הרבה פרטנרים לעישון, חלקם לישיבה או שתיים וחלקם לתקופות ארוכות יותר, ואחד הדברים שהכי זכורים לי זה החברתיות שבדבר, וכמה היה הרבה יותר כיף לעשן בשניים או יותר, לעומת סתם להתמסטל לבד.
גם המוזיקה היתה חלק חשוב מאוד בחוויות האלה כי הסטלות פשוט שידרגו את המוזיקה וגרמו לה להישמע ממש טובה, ובאופן כללי הרבה מוזיקה טובה התחילה להיחשף בפני אז.
בחודשים שאחרי, הצבא שאב את רוב החבר'ה שלי ואז גם אותי, ומשהו השתנה באקלים הכללי.
לעשן גראס בצה"ל היה דבר אסור, אבל אני כבר הייתי די מכור לכל הבריחה הנעימה הזאת, ודי מהר חזרתי שוב לעשן בסופי שבוע, ובהמשך גם בבסיסים בהם שירתתי.
גם האלכוהול השתלב בחיים שלי די בקלות, שהרי אי אפשר ללכת למסיבות חיילים בלי לשתות ייגרמייסטר למוות, ואם הגראס נתן משהו יותר עמוק ופסיכדלי ונורא מוזיקלי, האלכוהול הביא קלילות ושמחה, ופחות מחסומים.
בשנים הראשונות ועד סוף הצבא, הגראס והחשיש תמיד היו מספר אחת והאלכוהול בעיקר נתן עבודה במסיבות ובפאבים.
אחרי הצבא, נסעתי לאירופה ואז לנויורק לגור, והאלכוהול התחיל לתפוס קצת יותר מקום, ובתחנה הבא שבה גרתי, מדריד, חוויתי שינויים בהרגלי הצריכה.
זאת היתה שנת השיא בחיים שלי, ומלא אינטראקציות ועוד בספרדית רצו לקרות, והיה לי כבר את הנסיון בחו"ל, והאינטואיציה לראות שהגראס מעכב ותוקע אותי באיזשהו אופן, ומקשה עלי גם לדבר ספרדית. ואילו האלכוהול, בשילוב סיגריות, ופה ושם סמי מסיבות אחרים, נותן לי בדיוק את מה שאני צריך.
ואם עד אז זה היה רומן פחות מחייב, באותה שנה התחברנו סופית ויצאנו לדרך ארוכה ארוכה ביחד.
