להיות היוצר

המאסטר לא מדבר, הוא פועל.

כשעבודתו הסתיימה אנשים אומרים,

"מדהים, עשינו את הכל בכוחות עצמנו"

המשפט הנפלא הזה מהטאו טה צ'ינג נותן לי מלא השראה.

אני רחוק מלקרוא לעצמי מאסטר והאמת שזה לא ממש מעניין אותי, ומרגיש לי רחוק מהתרבות שאני חי בה.

ועדיין, יש משהו במקום הטיפולי הזה שממש מרגש אותי.

משהו שמאפשר לאנשים לגלות, לחוות, להבין, להצליח,

בלי שהמטפל ייקח בעלות או יותר מידי קרדיט על זה.

.

כשלמדתי ביולוגיה, ואח"כ שיאצו ורפואה סינית, ונהייתי מטפל, משהו לא הסתדר לי.

הייתי נורא מוטרד בלמצוא את התשובה, בלפצח את הבעיה, בלהיות "זה שיודע".

זה גם גרם לי להרבה מתח, וגם פרט לי כל הזמן על האגו.

אני טוב, אני לא  טוב, אני יודע, אני לא יודע.

במרחב הטיפולי שאני איחלתי לעצמי, כנראה בלי לדעת, היה משהו שממש ביקש איזשהי איכות אחרת של קשר טיפולי.

עמדה שלא מפצחת את הפיתרון, אלא מסכימה לשהות עם הדבר.

עמדה שנותנת מקום לכל מיני חלקים שונים,

ומסייעת ליצור תנועה ממקום שלם.

ואם מקשיבים אז שומעים.

האפשרות להיות שם כמטפל, כמלווה, כמורה,

ועדיין לתת למי שמגיע אלי את האפשרות להיות היוצר של החיים שלו,

זה שמגלה אותם,

זה שיודע מה הצעד הבא שהוא צריך לעשות,

היא מבחינתי הגילוי המשמעותי של חיי.

לראות כל אדם ממש כמו זרע, שרק צריך את הסביבה הנכונה והחכמה כבר קיימת בו, בתוכו.

זה כ"כ רחוק מהאמונות הקולקטיביות שמעצבות את תפיסת העולם שלנו.

אלו לא רק מילים יפות ששמעתי ממישהו חכם, אלא חכמה ויופי שגיליתי מתוך עצמי. מתוך חוויות רבות של סשנים של התמקדות, שבהן הגוף שלי, באופן שלא האמנתי, יודע דברים שאני לא ידעתי, וזוכר דברים שאני לא זכרתי,

ומרגיש דברים שאני כבר שכחתי שמותר לי להרגיש אותם.

ומחבר בין הדברים, באופן שישחרר אותם ממקומות שאין בהם תנועה וחיים.

זאת חוויה של FLOW,  שמאפשרת ריפוי ושינוי,

והרבה עוצמה פנימית והרבה תקווה.