אני נמצא עכשיו בתקופה שיש לי הרבה זמן פנוי, והאמת זו ממש התנסות מעניינת, וגם לא קלה לפעמים.
יוצא לי הרבה לחשוב, לתכנן, להרהר בתחושות שעולות,להיות עם מה שיש.
אני נמצא בבנייה, אני אומר לעצמי, של הקליניקה, של המוזיקה והמסיבות, של מפגשים וסדנאות, שהרעיונות אליהן מתחילים לנבוט.
ולמרות שהכל באמת טוב, וזורם, ונעים, וגם מפחיד ומרגש, יש כל הזמן איזו תחושה ברקע, כמו קול פנימי טורדני, שאומר לי שאני לא עושה מספיק, שיש עוד משהו, שאני לא בסדר.
וכן, אפשר להגיד הרבה דברים על התרבות והחברה שאנחנו חיים בה, אבל אני, יותר ויותר, מתמקד בעצמי, כי משם הכל נובע.
ואני מסתכל אחורה בזמן, ואומר לעצמי אין פלא ש-
אין פלא שקשה לך להיות סתם כך לבד ללא עשייה, הרי כבר בכיתה ז' היית בבי"ס משבע בבוקר ועד חמש בערב.כל היום שיעורים בכיתה.בבוקר שיעורי קודש(אעלק), בצהרים שיעורי חול(ספרות זה חול?).בין לבין קצת כדורסל בהפסקות.ואז עוד אמרו לנו, כשתגיעו לכיתה ח' תלמדו גם עד שבע בערב.ואני אמרתי, וואו שבע בערב, נהיה כמו הגדולים, מגניב.
ואז בכיתה י' שהלכתי לישיבה תיכונית+פנימייה כבר הייתי בלו"ז שיעורים ותפילות, משבע בבוקר ועד פאקינ תשע בלילה, מקנח עם עוד איזו שעה של גמרא ככה, בשביל לא לגמור בחוצ, אהה לגמור בחול, סליחה.
ואין פלא כי אח"כ צבא, זה כבר לו"ז באמת קיצוני, אפילו בהשוואה לישיבה.
ואח"כ בחו"ל, לא טיילתי מוצ'ילה סטייל, רציתי לגור בערים גדולות, נויורק ומדריד היו הערים שלי, בעיקר מדריד.
וגם שם, עבודה עבודה, וגם בילויים לרוב, אבל תמיד דואג שמשהו יקרה.
ואח"כ לימודים, יצא לי אחת עשרה שנים אז אין פלא.
וכן, היתה איזו תקופה בין לבין שפרצתי דיסק, והייתי הרבה עם עצמי, ובאמת זאת היתה תחילתה של ידידות מופלאה, אבל גם הייתי בכאב גדול שביקש תשומת לב.
וסופסוף אני חופשי, לכאורה, כי הקול הזה בראש שלא מבסוט, שרק שמים אותו בחוסר מעש והוא מתחיל לפחד.
אז באמת אין פלא שאתה כאן איתי קול יקר.
אני לא כועס ולא רוצה שתלך.
בוא איתי נבהה בלי מטרה, נשוטט חסרי פשר,בעיר ובטבע, נאזין לקולות כולם.
ואז במפתיע, בלי כוונה, נחווה פתאום שיש פלא, והוא פשוט קורה כאן ועכשיו.
