אני נכנס לסשן התמקדות עם חווייה של פחד.
אני משתתף במסלול עומק שמתעסק בתקשורת, מיניות, חיבור לגוף ועוד כלמיני, ובכל יום ראשון, לפני המפגש, אני מרגיש את הפחד.
לפעמים הוא מגיע כבר ביום שבת.
אחרי חמישה מפגשים כבר לא מדובר בפחד משתק, ואני בהחלט יכול להגיד שזה משתפר משבוע לשבוע ואני פחות מפחד. ועדיין, הקולות האלה ששואלים מה אתה עושה שם, ולמה אתה עושה את זה לעצמך, נוכחים כל שבוע.
אני מגלה בתוכי את המקום הזה שפשוט מת מפחד. ממש כך. הוא יושב במרכז החזה, והוא מנסה לשכנע אותי במיטב הטיעונים לוותר על המסלול הזה.
רק היום, או תמיד. יעני לצאת ממנה.
בגלל שמקום אחר בתוכי מזהה איכויות מכל מיני סוגים בסדנת עומק הזאת, של ריפוי וצמיחה וחקירה, אני נשאר, ומחליט ליצור קשר עם הפחד הזה, ולראות מה יש שם.
כשנוצר קשר ביני לבין החוויה הגופנית שהוא מייצר אני שואל אותו מה הוא לא היה רוצה בשבילי, שזאת אגב, הזמנה קלאסית בהתמקדות כשמזהים שומרים פנימיים, שהרבה פעמים נמצאים שם משלב מאוד צעיר בהתפתחות.
הוא מספר לי שהוא מפחד שיצחקו עלי, שינדו אותי, שאשאר לבד בעולם.
עכשיו למי שלא מכיר את סוג העבודה הפנימית הזאת, ומרגיש אובר דרמטיות בתשובות של המקום המפוחד הזה שבתוכי, אגיד שעד כמה שזה יכול להיראות לא הגיוני, שהרי אני יודע בוודאות שאף אחד לא יצחק עלי או ינדה אותי בתוך סדנה שיש בה חופש לכל מיני התנהגויות. מדובר פה בחלקי עצמי מאוד ראשוניים שמחזיקים פחדים משלב התינוקות או הילדות, ומבחינתם להתנהג בצורה מסויימת זה סכנה, וזה לא משנה שיש בי חלקים בוגרים יותר שיודעים שהכל יהיה בסדר, עדיין, בשלב ההתפתחות הנוכחי שלי, יעני כאן ועכשיו, אין לגיטימציה או שיש לגיטימציה מועטה, לכל מיני התנהגויות או תחושות או רגשות או פחדים, שעולים במפגשים האלה.
ולמקום הזה בתוכי נורא חשוב לדעת שאשאר בטוח, ושלא אחווה נידוי או פגיעה במעמד החברתי שלי.
וכשאני בודק איתו אם יש משהו שהוא היה רוצה לשמוע ממני אז הוא אומר שהוא היה רוצה לדעת שהוא לא ישאר לבד, ושאני מוכן לתת לו להיחוות למרות הכל, ולהישאר איתו.
אני שם עליו שתי ידיים ואומר לו שאני איתו, ושהוא לא יישאר לבד.
וזה שלב ממש יפה, כי אם פעם הוא היה קיים בתת מודע וניהל משם את ההתנהגות שלי וממש שלט בבחירות שלי מה לעשות ואיך להיות, אז עכשיו הקשר בינינו כבר יותר הדדי, אני מקשיב לו ומרגיש אותו בגוף. וכשזה המצב וכשהוא רואה שיש לו זכות קיום, ושאני מוכן ללכת איתו יד ביד ולחבק אותו, ולא לדחוף אותו למעמקי התודעה שרק לא יבצבץ, אז השמירה שלו כבר פחות אבסולוטית.
יש בינינו דיאלוג איך להתנהג, כמה להיחשף, ועוד כלמיני.
ואז יכולות להגיע עוד תובנות ממקום גבוה יותר נקרא לזה, ופתאום אני מתמלא באיזשהי תובנה משמעותית, שכל הדמויות, וכל ההתנהגויות, וכל התחושות, וכל הפרסונות, כבר קיימות בתוכי, וכל מה שאני צריך לעשות זה להתחבר למקום הזה בתוכי שאולי הוא מושתק ואולי הוא קצת מביך אותי, אבל הוא שם, והוא קיים. וגם הוא זה אני.
ופתאום נהיה לי אויר, ויותר קל לדמיין את עצמי בכל מיני סיטואציות שנחוות כמביכות, פגיעות, מטופשות, או בלתי סבירות בעליל, וזה מרגיש טוב.
וזה מרגיש כאילו עליתי פה על משהו.
וכל הגוף מרגיש את זה. נהיה יותר חם. והכל מרגיש מחובר. הבטן והחזה, ושאר הגוף. יש יותר אחדות בחוויה הגופנית.
והכי חשוב שזה הגיע מתוך עצמי, ומתוך תהליך גופני-רגשי-תודעתי ולא כי מישהו אמר לי את זה. וזה הבדל גדול.
מה שנחווה בגוף דרך התמקדות או שיטות דומות, הוא ידע וחכמה ועוצמה, שהיא הרבה יותר שלי מאשר יבוא מהיר מחוויה של מישהו אחר.
נוצר שם שינוי אמיתי.
זה פשוט ככה.
וכמו תמיד בהתמקדות, אני סקרן לראות איך זה יתבטא במציאות, כלומר בסדנה או בדברים כאלה, אבל יש לי הרגשה שזה יהיה משמעותי.
ולסיכום אגיד שהתנועה הזאת שפוגשת קודם כל צורך עצמי מאוד עמוק בביטחון, או בנראות, ומקבלת אותה, ואז יש רוגע ונפתחות אפשרויות לתובנות נוספות, היא מאוד נפוצה בהתמקדות.
ברגע שנותנים מענה לצורך עמוק אז הוא כבר לא מנהל או הסיטואציה שבמקרה הזה זה היה להתנגד אליה, ואז נוצר שם מקום שיכול להתמלא בתובנות מאוד חכמות ותומכות, וגם כמובן באפשרות להתנסות ולפגוש את הפחד הזה בחיים, הפעם כשהוא כבר יותר בטוח.
