כשהייתי ילד אהבתי להתחפש
אני לא בטוח שאהבתי להפוך למשהו אחר
אבל אהבתי להיכנס בשערי בי"ס
אהבתי את הפליאה וההתלהבות שרחשו שם בין כולם
אולי גם אהבתי
את זה שאמא שלי נתנה לי הרבה תשומת לב
והיתה מאפרת אותי
מלבישה אותי
משקיעה בי זמן
אולי בכלל התחפשתי בשבילה
אני כבר לא בטוח
בערך בכיתה ז', שהיסודי נגמר
והלכתי ללמוד רק עם בנים
זה פתאום נהיה לא מגניב להתחפש
לא גברי
לא מחוספס מספיק
ופשוט הפסקתי
אני חושב שהילד שבי
שגם ככה היה קצת מהוסס
הלך עוד יותר ודעך
ואף אחד מסביב לא קרא לו להישאר
המון שנים נשארתי במצב הזה
לא מתחפש
חפשו אותי בטי שירט
ואז מתישהו זה חזר
זה עדיין חוזר
זה בתהליך
היום ממש קל לי לראות
ויותר ויותר לקבל
את הילד הזה שבי
שמפחד להיות מובך
שמפחד להיות שטוטניק
שמפחד להיות משהו אחר לרגע
שיושב דבוק לדמות שהוא חושב שהוא
ולא רוצה לזוז משם
יש בזה משהו משעשע
משמח ומעציב גם יחד
לגלות שכל האמונות האלה
והפוזה והפאסון
וכל הדמויות האלה שאסור לנו להיות
זה הכל רגשות ותחושות
ברמה כזו או אחרת
שאין להם מקום
שאסור להם להיות מורגשים
שאנחנו מכסים אותם
וכמה כיף זה
פשוט לנקות את החול
וכל הסחלה שהצטבר שם
ולחזור לשחק עם החיים
להיות קצת דבילים
להיות כל מיני דברים
להיות בשמחה תמיד
איזה מזל שיש את פורים
