יש רגע כזה שבו יש הרגשה שזה אפשרי.
זה מרגיש כמו משהו חדש, משהו שעוד לא קרה, בטח בחיים הבוגרים.
גם כשזה קורה זה לא תמיד כזה ברור.
לפעמים זה כמו הרגשה עמומה שעכשיו זה כבר אפשרי.
עכשיו, אחרי אינספור פעמים שבהם קול אחד שלט ונטל לידיו את הסמכות, פתאום יש שם עוד משהו.
לא ברור אם המשהו הזה תמיד היה שם, קטן, מצומק, ושותק, או שהוא ממש משהו חדש.
לי יש הרגשה שהוא תמיד היה שם ופשוט לא נתתי לו מקום.
מאבק בין כוחות.
אנחנו גדלים על המילים האלה.
זה אנחנו או הם, אנחנו או הנגיף. כוחות האופל מול כוחות האור.
אני לא אומר שזה לא ככה. אני אומר שתלוי מי מספר את הסיפור.
מי שמזדהה רק עם הקול האחד, החזק, יספר סיפור אחד.
מי שמוכן לפגוש בתוכו, לפעמים ממש באותו הרגע, את שני הקולות, יספר סיפור אחר.
ולפגוש שני קולות ביחד, כאלה שלא רגילים לחיות האחד עם השני, זה לא מובן מאליו. זה קורה בד"כ מתוך עבודה פנימית שפוגשת את החיים.
שפוגשת אורגניזם אחר.
והסיפור החדש הזה, הוא סוג של אבולוציה. לא רק שהוא מרגש ומאפשר זרימה הרבה יותר חופשית, הוא גם ממש נחוץ כאן ועכשיו, בעולם הזה, שכמעט אין לו ברירה אלא להתפתח. הוא יכול לשקוע ולהתנוון אבל בתוך תוכו הוא יודע, כן העולם הגדול הזה יודע, שיש מציאות אחרת, כזאת שהוא עדיין לא ממש מכיר.
ובה, יהיה לו טוב יותר.
ורק כדי שלא נתבלבל, אין הכוונה לעולם ללא כאב ופחד. לא על זה אני מדבר. אולי יש אפשרות כזאת, אך כרגע היא רחוקה מידי. היא כנראה לא הצעד הבא.
הצעד הבא שיהיה מקדם חיים בעבורנו, הוא קודם כל צעד שעוד לא חווינו, משהו חדש.
ובחוויה שלי הצעד הזה מתאפשר דרך חיבור מחודש ועמוק לגוף.
לכל הגופים שבתוכינו.
יהיה קשה לראות את המורכבות הנסתרת הזאת אם ננוע רק בשכבה החיצונית של מה שאנחנו כבר מכירים ולא נרד עמוק יותק.
שם, עמוק יותר, ודרך החיבור לגוף, החוויה המורכבת מתאפשרת.
עוד לפני שהיא מקבלת פרשנות ראשונית, היא קודם כל חוויה גופנית.
ואם חווים אותה כמו שהיא, יכול מאוד להיות שהיא תרצה לספר לנו משהו חדש.
ממש כך!!!
זה כבר לא טוב או רע, מותר או אסור, בסדר או לא בסדר, אני או הוא.
עייפנו מהפרשנויות האלה, מההזדהות מוחלטת עם החלק הזה, המגונן מידי, שמנסה להשתלט.
וזה כבר לא משרת אותנו יותר.
אני יודע שאותי לא.
מה כן?
זה מלא תנועות שנעות בתוכינו בו זמנית.
זה מפחיד ומרגש,
כואב ומענג,
זה מוות וגם לידה מחדש.
ביחד. באותו הזמן.
ככל שהאני הזה, שמתבונן, שנוכח, שמסכים לחוות עד הסוף, ממש להתמסר,
ככל שהאני הזה יתחזק,
נגלה שאפשר לצעוד ביחד,
את הצעד הבא.
