לפני שלושה שבועות חגגתי יומולדת.
הפעם ממש הרגשתי, כמה הציון הזה משמעותי בשבילי.
שממש כל החיים שלי משתנים לנגד עיני ונהיים הרבה יותר משמעותיים והרבה יותר רגשיים.
כל היחסים החדשים האלו, שאני מנהל עם עצמי, נותנים את אותותיהם, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע.
אני מספר סיפור חדש, שבו הרבה יותר מהלכים אפשריים עבורי, הרבה יותר פניות, הרבה יותר תסריטים.
וגם, הרבה יותר מקומות לעצור ולהתבונן, להשקיף על הנוף, וליהנות מהדרך.
ביחסים החדשים האלו, שלי עם עצמי, אני כמעט כבר לא יורד על עצמי, וגם מעט מאוד על אנשים אחרים. זאת לא אג'נדה, זו פשוט התוצאה של להתבונן בבעיות, במעצורים, במחסומים, בכאבים, ממקום של אמפתיה, ממקום סקרן, ממקום שיודע יותר ויותר שאין בי רוע, שאין בי שומדבר שהוא לא בסדר.
זה לא אומר שאין בי עדיין דפוסים שלוקחים למקומות האלו, של הטוב והרע, הבסדר והלא בסדר, האסור והמותר, ואני גם לא אומר שאין רוע בעולם, או שהכל מותר ושהכל בסדר.
אבל בתפיסה שלי, החדשה יחסית, הרבה מאוד מהחלוקות האלה בסה"כ נועדו לשמור עלי מלחוש כלמיני דברים בחיים שלא בא לחוש אותם.
ומעבר לכאב ולפחד, זה כולל גם תחושות של חוסר וודאות, שנורא קשות לי בחלק מהרבדים בחיים שלי.
כן, אני מבין את זה יותר ויותר.
וכשיש אפשרות של דחייה, אבל כזאת שלא נאמרת באופן ברור, אלא שרק הזמן יגיד אם היא אכן דחייה או לא, זה יכול להיות ממש קשה.
ופה בדיוק אני מזהה בימים האחרונים שאני רוצה להביא תשומת לב, אלי, לתוך הגוף.
זוהי תנועת החיים שקשה לה, שנעצרה, שלא רוצה להרגיש, ממש בימים האלה.
וברגע שנותנים שם הכרה כבר משהו זז, וזה כבר פחות מאיים ומטריד.
ולכל אחד יש מקומות אחרים, ניואנסים שונים, ותנועות מקדמות חיים שנעצרו.
יש את הסדרה של מודי בר און על כביש 90, והוא עובר שם, בין השאר, באזור של המושבים והיישובים שנמצאים ליד הכביש, מדרום לבית שאן לתוך כביש הבקעה, ויש שמה מראות כאלה עצובים, של אזורים שפעם היו הרבה יותר חיים ושוקקים. כי הרבה מהתנועה בישראל היתה עוברת שם, לפני שהיו כבישים מתקדמים כמו היום. ואולי לא רק בגלל הכבישים, אלא בכלל האתוסים שנשחקים והופכים את האזורים האלה לפחות מחוברים לגוף הנושם הזה שקוראים לו מדינת ישראל.
והמראות הבאמת מכמירי לב שמודי מצלם שם, והאנשים שמתראיינים ומדברים על תקופות אחרות, ממש מהדהדים לי אזורים שנשכחו בתוך עצמינו, כאלה שהזמן והסחף הזה של החיים שחקו.
ויכול להיות שיש גם יתרונות לנטישה הזאת של הדרכים בתוכנו, אבל בעיני החזרה אליהם, הסלילה שלהם מחדש, ההבאה המחודשת של תנועת חיים אליהם היא מה שמדריך אותי בשנה האחרונה. הרבה בזכות ההתמקדות, שעוזרת לי לתמוך בעצמי ולהתפתח בצעדים קטנים שמצטברים לצעד גדול.
המסר הוא, שאין פה מסר מדויק, או משהו שנכון לכולם, בכל רגע ורגע.
יש פה תהליך עדין, שמבקש תשומת לב במקומות שנכונים רק לי, ורק כרגע, ובהמשך כנראה שמשהו אחר יהיה יותר רלוונטי, כי את הקודם כבר הארתי באור יקרות, והוא חזר לנשום, חזר לפעימה שהוא כ"כ חיכה לה.
ממה שאני רואה, בעיקר בזמן האחרון שאני נפתח לעוצמות הרגשיות שיש בי, החיבור הזה לרגש שלפעמים כ"כ קשה לו לקבל ביטוי, הוא גם ממש המהות שלי והעוצמה שלי.
ככל שאוכל להתחבר, לבטא, להרגיש, להתמסר, לשחרר, וליצור, ככה הדרך שלי תפתיע אותי יותר ויותר ותאפשר לי לגלות ולחוות דברים שמעולם לא חלמתי שהם בכלל אפשריים.
