זאב בודד

ופתאום, שיש הזדמנות, שמשהו חדש מתחיל, הוא נדרך.

הוא לא יודע איך.

הוא חושב שהוא כבר שכח.

 

הוא הזאב הבודד, שנפרד מזמן מהלהקה.

אף אחד כבר לא זוכר איך זה קרה, ולמה.

 

להיות לבד זה כל מה שהוא יודע.

וכל אפשרות אחרת נראית כמו שיא הפחד.

 

ומה אם,

הוא שואל.

מה אם לא יקבלו אותי.

מה אם שכחתי את השפה, את המחוות.

 

והרי ככל שהם יראו שאני רוצה יותר, ככה הסיכון להינטש, שוב, גדול יותר.

וכן, תמיד הנטישה האמיתית היא זאת שביני לבין עצמי.

שאני לא יכול לקבל את החלק בתוכי שמרגיש שננטש.

את הרגע הזה שבו אשמע את הלא.

את היאוש.

 

כאב בלתי נסבל.

 

אבל האם הוא באמת כאב בלתי נסבל שבגללו שווה לוותר על הזדמנות כזאת.

ואולי הוא יהיה יותר נסבל, אם רק אשאר עם הזאב בכל מצב.

לא אעזוב אותו.

גם אם יצליח וגם אם לא.

גם אם ינסה וגם אם לא.

גם אם תחושת חוסר הוודאות וחוסר האונים יאיימו להציפו.

אני איתו, בכל מצב.

 

ככה הוא לפחות לא ישאר לבד.

 

וההבנה הזאת, מתוך הגוף, משחחררת משהו, מרגיעה.

ופתאום עולה תובנה עמוקה, שכבר יכולה להראות פניה.

כן, אם לא תנסה, איך תדע.

כאן, בחיים האמיתיים, התיאוריה לא מספיקה.

 

ולא בטוח שזה יהיה כ"כ פשוט, אבל זה שווה את זה.

שווה לנסות, כי המתנה יכולה להיות כה יפה.

וגם אם המתנה הזאת לא בשבילך,

לפחות זכית בעצמך.