הסכמתי, לוותר על קצת שליטה.
לשים בצד, את מה שאני כבר יודע על "הבעיה".
אני קורא לזה בעיה, כי זה משהו שמטריד ומעסיק אותי בשבוע האחרון,
עד שלפעמים נראה כאילו זה כל מה שיש.
זה כמו חוטף את התודעה שלי, וצובע הכל באיזה צבע מעורפל ובהרבה דאגה.
ואז כשאני בתוך כל החוויה הדי מעייפת הזאת, אז קל גם להיכנס לספקות.
אני יכול להגיד שבחוויה הנוכחית שלי הספקות הם בעצם הדרך לא לפגוש כאב עמוק ומשמעותי. וגם פחד שמקדים אותו.
וגם אם ניתחתי את זה, וידעתי את זה טוב טוב, זה כמעט ולא עזר עד שלא התמקדתי על זה.כמה פעמים.
וכל התמקדות היתה שונה מהשניה.
ואפשר להגיד שנוצר שם קשר, עם מקום מאוד מודחק.
מקום שכמעט לא היה לו שום מקום במשך הרבה זמן.
ויש שם הססנות כי הוא לא רגיל, ויש גם הרבה השתוקקות ליצור קשר.
ממש כמיהה עמוקה.
ואני בכוונה לא נכנס לפרטים כי רק התחלנו פה איזה משהו בינינו, ואני לא רוצה לפרוס פה את הכאבים העמוקים שלי כאילו זה קלי קלות, והחשיפה היא איזה תרופה.
כן, אני חושף. וזה הרבה פעמים עושה לי טוב. ולכתוב בטוח עושה לי טוב.
אבל אני מאוד משתדל לעשות את זה באופן שמרגיש לי מתאים ומחובר ליומיום ולמה שעובר עלי. אחרת אני יכול למצוא את עצמי במצב הרבה פחות מוגן בגלל שחשפתי יותר מידי, או כי חשפתי בימים רגישים מידי, או כי חשפתי רק כדי להעלות את התדר.
ובאמת, אחד המניעים שלי לכתיבה על עצמי וביטוי של עולם רגשי וחוויתי, היא להפיץ את האפשרות הזאת לחוות חיים הרבה יותר מלאים.
מה זה חיים מלאים?
קודם כל הכוונה ליותר מלאים ממה שנראה שאפשר. לא יותר מלאים ממישהו אחר. ובשבילי אלו חיים שבהם אפשר להיות יותר ויותר מי שאני, עם פחות קליפות, עם תנועה יותר נעימה ומדוייקת, עם יותר שמחה וסיפוק וגם עם אפשרות לפגוש יותר ויותר כאב, חוסר נוחות, ספקות, פחד, ועוד שלל תחושות לא נעימות, שחלקן עמוקות יותר וחלקן הן כיסוי או איזה פרשנות. וכולן מתחילות מאיזשהי תנועת אנרגיה בגוף בסיטואציה מסויימת.
ואם זה נחווה כמשהו שלילי ונורא אז יש בנו משהו שמתנגד לזה, עד שכבר אי אפשר יותר, או שיש איזה משבר גדול, או אפילו הסטרס הזה היומיומי שכולם מדברים עליו.
ואני רוצה להגיד שאולי אפשר גם בלי עוד משבר גדול, או חוסר אונים, או ספקות משתקים. כי כשנוגעים במהות ובחוויה עצמה, ושמים את הפרשנות בצד, הדברים נראים אחרת.
וגם אם זה קשה, זה מרגיש בבית.
